חדשות

על אף החשש שטיפול עם מעכבי SGLT2 בחולי סוכרת סוג 2 עם ערכים גבוהים של HbA1c יגרום לסיכון עודף לאירועים חריגים, לא נמצא כי קיים קשר בין השניים. חולי סוכרת סוג 2 יכולים להפיק תועלת מהטיפול ללא קשר למצבם הגליקמי.

טיפול עם מעכבי sodium-glucose cotransporter 2‏ (SGLT2i) נקשר עם תועלת קרדיווסקולרית ועם שיעור נמוך של אירועים חריגים. עם זאת, לא ידוע האם היעילות ההשוואתית ופרופיל הבטיחות משתנים כתלות ברמות ההמוגלובין A1c ‏(HbA1c) הבסיסיות.

במחקר אשר ממצאיו פורסמו בכתב העת 'JAMA Internal Medicine', מטרת החוקרים הייתה להשוות את היעילות הקרדיווסקולרית ואת הבטיחות בעקבות הטיפול עם SGLT2i ובהשוואה למעכב dipeptidyl peptidase 4 ‏(DPP-4i) בקרב מבוגרים חולי סוכרת סוג 2 (T2D). החוקרים השוו את השפעות הטיפול בקרב אוכלוסיית המחקר הכללית וכן לפי פילוח על סמך רמות ה-HbA1c.

לצורך כך, החוקרים ערכו מחקר השוואתי במשתמשים חדשים (new-user) במסגרתו נבדקו היעילות והבטיחות בטיפול. בסך הכל נאספו 144,614 מבוגרים עם אבחנה של T2D מתועדת אשר החלו טיפול עם SGLT2i או עם DPP-4i. נתוני המטופלים כללו לכל הפחות תוצאה אחת מתועדת של בדיקת ערך ה-HbA1c אשר נערכה במסגרת זמן של עד 3 חודשים טרם תחילת הטיפול.

התוצאים הראשוניים של המחקר היו תוצאים מרוכבים של אבחנה עם אוטם שריר הלב או שבץ מוחי, או תמותה מכל סיבה (אירועים קרדיווסקולריים חמורים (MACE: major adverse cardiovascular events) ואשפוז על רקע אי ספיקת לב (HHF: hospitalization for heart failure). תוצאי הבטיחות כללו היפו-וולמיה, שברים, נפילות, זיהומים בגניטליה, קטואצידוזיס סוכרתי (DKA), אי ספיקת כליות חריפה (AKI), וקטיעה של הגפיים התחתונות. החוקרים העריכו את שיעור ההיארעות לכל 1000 שנות אדם, יחס הסיכונים והפרש השיעורים (rate differences) עם ערכי רווח בר-סמך של 95%. ההערכות התחשבו ב-128 משתני לוואי שונים.

לצורך המחקר נאספו 144,614 מבוגרים חולי T2D (גיל [סטיית תקן] ממוצע, 62 [12.4] שנים; 54% גברים) אשר החלו טיפול עם SGLT2i (n=60,523) או עם DPP-4i (n=84,091). בעת תחילת המחקר, ל-44,099 חולים נמדד HbA1c בערך של פחות מ-7.5%, ל-52,986 נמדד ערך בין 7.5% ל-9%, ול-47,529 נמצא ערך הגבוה מ-9%. לציון נטייה של 1:1 הותאמו 87,274 חולים בסך הכל: 24,052 עם HbA1c נמוך מ-7.5%; 32,290 עם HbA1c בין 7.5% ל-9%; ו-30,932 עם HbA1c גדול מ-9% (על מנת להמיר את אחוז ההמוגלובין הכולל לשיעור ההמוגלובין הכולל, יש להכפיל ב-0.01).

מתוצאות המחקר עולה כי בהשוואה להתחלת טיפול עם DPP-4i, הטיפול עם SGLT2i נקשר עם סיכון מופחת ל-MACE (שיעור ההיארעות לכל 1000 שנות אדם 17.13 לעומת 20.18, בהתאמה; יחס הסיכונים, 0.85 רווח בר-סמך של 95%;0.75-0.95, הפרש השיעורים −3.02; רווח בר-סמך של 95% −5.23 עד –0.80) ול-HHF (שיעור ההיארעות לכל 1,000 שנות אדם, 3.68 לעומת 8.08, בהתאמה; יחס הסיכונים 0.46; רווח בר-סמך של 95% 0.35 עד 0.57; הפרש השיעורים -4.37; רווח בר-סמך של 95% -5.62 עד 3.12-) על פני מעקב ממוצע במשך 8 חודשים. לא נצפתה עדות להטרוגניות של השפעת הטיפול על פני רמות ה-HbA1c השונות.

עוד עולה מהמחקר כי בהשוואה ל-DPP-4i, הטיפול עם SGLT2i הוביל לסיכון מוגבר לזיהומים בגניטליה ול-DKA, ולסיכון מופחת ל-AKI. הממצאים היו עקביים לפי רמות HbA1c, למעט סיכון בולט יותר לזיהומים בגניטליה תחת הטיפול עם SGLT2i ברמות HbA1c של 7.5% עד 9% (שיעור ההיארעות לכל 1,000 שנות אדם 68.5 לעומת 22.8, בהתאמה; יחס הסיכונים ,3.10 רווח בר-סמך של 95% 2.68-3.58; הפרש השיעורים 46.22; רווח בר-סמך של 95% 40.54-51.90).

לסיכום, במחקר ההשוואתי אותו ערכו החוקרים בקרב חולי T2D נמצא כי לעומת טיפול עם DPP-4i, התחלת טיפול עם SGLT2i הובילה לסיכון מופחת ל-MACE ול-HHF, סיכון מוגבר לזיהומים בגניטליה ול-DKA, וסיכון נמוך יותר ל-AKI. הממצאים הללו הודגמו ללא קשר לערך ה-HbA1c בבסיס המחקר.

מקור: